ב1947 יצא הרומן הראשון של משה שמיר בשם "הוא הלך בשדות".
הרומן זכה להצלחה כבירה ועובד הן למחזה והן לסרט.
במרוצת הזמן הפך משה שמיר למיצג את הסיפרות העברית החדשה.
אורי- גיבור הרומן הפך שם נרדף וסמל לצבר-יליד הארץ.
המחזה הוצג הן בתיאטרון הקאמרי כמחזה הראשון של התיאטרון והן בחיפה וכעת עם בימוי רענן המתחיל בימינו אנו מוצג בבית צבי ברמת גן.
אין דרך טובה יותר לציין חגיגות 60 שנה למדינה ע"י תיאטרון מלהעלות באותו הזמן שתי הצגות ותיקות ומפורסמות הקשורות בדור הפלמ"ח בטרם קמה המדינה ומלחמת העצמאות(הם יגיעו מחר-נתן שחם-בימוי אילן שטורם ).
שם הרומן הוא שורה משיר של נתן אלתרמן "האם השלישית"שנכתב בשנות השלושים.
אורי ילד ראשון של קיבוץ גת העמקים הוא יפה תואר המיצג את דור הפלמ"ח האידאליסטי.הוא מתאהב בעולה המגיעה במסגרת עלית הנער לקיבוץ אך הפלמ"ח חשוב לו יותר מאבא אמא והחברה שאוהב.
אומר הוא "האחרונים הם טוב ויפה בתנאי שלא יפריעו".מחויבותו לארצו גוברת על אהבתו למשפחה.
הסוף טראגי אך מלא תקוה שהדור הבא יגשים את מה שאורי התחיל וירגיש כותיק בארצו.
הרומן ובעקבותיו המחזה מתאר את חיי הקיבוץ,דן בהבדלים בין הצברים והעולים שהגיעו לארץ,על השקפותיהם השונות והתנהגותם.
העולה מרגיש אפילו בקיבוץ זר ,מנוכר, לא מובן ,שונה.
מיקה העולה אינה מתקבלת ע"י חברי המשק הרואים בה נטע זר אם כי הכל ברמז,לא בגלוי,בהסתר,בחדרי חדרים.
היא אינה נחשבת לאחת משלהם.
היום אפשר לומר שרמז זה שבהסתר התפתח משך השנים לדבר גלוי ומוכר שהפך למקובל וידוע.
לראות היום את המחזה יש בו קצת מן הנוסטלגיה,מן האנכרוניזם. מושגי החיים השתנו,האידאולוגיה פגה.
היום הדברים מדורגים בצורה אחרת והחשיבה של אז נראית לנו תמימה ופשוטה.
בעקבות התפאורה שעשה אריה נבון בקאמרי הוקמה וחודשה ע"י זאב לוי גם התפאורה בבית צבי ,כאשר ברקע שקפים -שירטוטים התואמים את העלילה והמוסיפים רבות ליופי הבמה.
ההצגה לוותה במקהלת גברים עם סולנית שהשמיעו שירים מהתקופה.
מעולים בביצוע היו גם השירים שהשמיעה גיטה-אניטל אלבחר תוך כדי ההצגה והן משחקה.
ליד הפסנתר ניגן היטב תמיר לייבוביץ.
הבימוי של איה שבא היה מענין,זורם וקיצבי והעביר כאמור את העלילה לימינו ע"י כך שקיבוצניק -מיקי כפיר מגיע
לערב אזכרה לאורי ונזכר בימים ההם.
מיקי כפיר שחקן ותיק שלא נראה תקופה ארוכה על בימותינו שיחק את התפקיד בפאטוס, עצב וגעגוע לעבר.
כשחקן אורח בתפקיד אורי הופיע בוגר בית הספר נמרוד ויידה.הוא היה הדמות הדומיננטית בהצגה והרשים ביכולתו.
רבים הם המשתתפים בהצגה וברצוני לציין עוד כמה מהם שהתרשמתי במיוחד.
פסח-אלישר גרשוביץ- חפשי ,ישיר "הלץ " של הקיבוץ.
ג'ינג'י-איתן צלניק-פלמחניק, המפקד . בוטח בעצמו,שחצן,כוחני,לא מתחשב באחרים.
מיקה- רגשנית,בודדה בתוך הקיבוץ "מסתכלים עלי כאילו גנבתי להם משהו" "אני שונה יש לי שכל להבין עקיצות רמזים.לי יש עבר הרודף אחרי וכאן לא שוכחים לי דבר".
היא עזבה את עלית הנער כדי להשאר בקיבוץ עם אורי.היא רוצה בית שלא תצטרך לצאת ממנו לעולם.
זה ההבדל בינה לבין אורי שכאשר הפלמ"ח קורא לו עוזב אותה ומגוייס.אורי לא שייך לעצמו. המשפחה אסור לה להפריע.
רותקה-האם-הילה ספורטס ו וילי-האבא-אבי עדווי מלאו את תפקידם היטב.
לראות או לא לראות-הצגה יפה ונוסטלגית בביצוע שכדאי ללכת ולראות.
נכתב על ידי elybikoret , 9/5/2008 12:08
הרומן זכה להצלחה כבירה ועובד הן למחזה והן לסרט.
במרוצת הזמן הפך משה שמיר למיצג את הסיפרות העברית החדשה.
אורי- גיבור הרומן הפך שם נרדף וסמל לצבר-יליד הארץ.
המחזה הוצג הן בתיאטרון הקאמרי כמחזה הראשון של התיאטרון והן בחיפה וכעת עם בימוי רענן המתחיל בימינו אנו מוצג בבית צבי ברמת גן.
אין דרך טובה יותר לציין חגיגות 60 שנה למדינה ע"י תיאטרון מלהעלות באותו הזמן שתי הצגות ותיקות ומפורסמות הקשורות בדור הפלמ"ח בטרם קמה המדינה ומלחמת העצמאות(הם יגיעו מחר-נתן שחם-בימוי אילן שטורם ).
שם הרומן הוא שורה משיר של נתן אלתרמן "האם השלישית"שנכתב בשנות השלושים.
אורי ילד ראשון של קיבוץ גת העמקים הוא יפה תואר המיצג את דור הפלמ"ח האידאליסטי.הוא מתאהב בעולה המגיעה במסגרת עלית הנער לקיבוץ אך הפלמ"ח חשוב לו יותר מאבא אמא והחברה שאוהב.
אומר הוא "האחרונים הם טוב ויפה בתנאי שלא יפריעו".מחויבותו לארצו גוברת על אהבתו למשפחה.
הסוף טראגי אך מלא תקוה שהדור הבא יגשים את מה שאורי התחיל וירגיש כותיק בארצו.
הרומן ובעקבותיו המחזה מתאר את חיי הקיבוץ,דן בהבדלים בין הצברים והעולים שהגיעו לארץ,על השקפותיהם השונות והתנהגותם.
העולה מרגיש אפילו בקיבוץ זר ,מנוכר, לא מובן ,שונה.
מיקה העולה אינה מתקבלת ע"י חברי המשק הרואים בה נטע זר אם כי הכל ברמז,לא בגלוי,בהסתר,בחדרי חדרים.
היא אינה נחשבת לאחת משלהם.
היום אפשר לומר שרמז זה שבהסתר התפתח משך השנים לדבר גלוי ומוכר שהפך למקובל וידוע.
לראות היום את המחזה יש בו קצת מן הנוסטלגיה,מן האנכרוניזם. מושגי החיים השתנו,האידאולוגיה פגה.
היום הדברים מדורגים בצורה אחרת והחשיבה של אז נראית לנו תמימה ופשוטה.
בעקבות התפאורה שעשה אריה נבון בקאמרי הוקמה וחודשה ע"י זאב לוי גם התפאורה בבית צבי ,כאשר ברקע שקפים -שירטוטים התואמים את העלילה והמוסיפים רבות ליופי הבמה.
ההצגה לוותה במקהלת גברים עם סולנית שהשמיעו שירים מהתקופה.
מעולים בביצוע היו גם השירים שהשמיעה גיטה-אניטל אלבחר תוך כדי ההצגה והן משחקה.
ליד הפסנתר ניגן היטב תמיר לייבוביץ.
הבימוי של איה שבא היה מענין,זורם וקיצבי והעביר כאמור את העלילה לימינו ע"י כך שקיבוצניק -מיקי כפיר מגיע
לערב אזכרה לאורי ונזכר בימים ההם.
מיקי כפיר שחקן ותיק שלא נראה תקופה ארוכה על בימותינו שיחק את התפקיד בפאטוס, עצב וגעגוע לעבר.
כשחקן אורח בתפקיד אורי הופיע בוגר בית הספר נמרוד ויידה.הוא היה הדמות הדומיננטית בהצגה והרשים ביכולתו.
רבים הם המשתתפים בהצגה וברצוני לציין עוד כמה מהם שהתרשמתי במיוחד.
פסח-אלישר גרשוביץ- חפשי ,ישיר "הלץ " של הקיבוץ.
ג'ינג'י-איתן צלניק-פלמחניק, המפקד . בוטח בעצמו,שחצן,כוחני,לא מתחשב באחרים.
מיקה- רגשנית,בודדה בתוך הקיבוץ "מסתכלים עלי כאילו גנבתי להם משהו" "אני שונה יש לי שכל להבין עקיצות רמזים.לי יש עבר הרודף אחרי וכאן לא שוכחים לי דבר".
היא עזבה את עלית הנער כדי להשאר בקיבוץ עם אורי.היא רוצה בית שלא תצטרך לצאת ממנו לעולם.
זה ההבדל בינה לבין אורי שכאשר הפלמ"ח קורא לו עוזב אותה ומגוייס.אורי לא שייך לעצמו. המשפחה אסור לה להפריע.
רותקה-האם-הילה ספורטס ו וילי-האבא-אבי עדווי מלאו את תפקידם היטב.
לראות או לא לראות-הצגה יפה ונוסטלגית בביצוע שכדאי ללכת ולראות.
נכתב על ידי elybikoret , 9/5/2008 12:08
lybikoret
